pottery

רומגלהעתידות, מחווה לנוסטרדמוס ולאמא שלי

יש אנשים בכוס הזו מולי, בתוכה, בתוך עשבי התה שבתחתית, צריך למצוא אותם, שתה את התה של חייך, וגלה את שאריות עתידך: עלה נענע שהמים הרותחים הפכו קצת לעלה קטן של מייפל, צורה של כנפיים או שני קווים שבורים, אולי כנף אחת לא מתפקדת, אולי יש לך בן בשם רעואל, עכשיו מה, לדעתך, זה יכול להיות? מה יכול לצמוח מזה? ממה הכוס הזו עשויה? חימר. זכוכית. חול. כולנו אבנים ומישהו זורק אותנו על פני אגם אונטריו, אבל האגם קפוא ואנחנו קופצים מהקרח כמו נתזים של עתיד. מי זורק את האבן הזו, את רעואל הזה, הבן שלך לעתיד בקנדה בו הוא שובר את הרגל או היד או שהוא פוגש מישהי וליבו נשבר או שמוחו נסדק או שהשבר הוא אצלך ועליך לנסוע מיד לעזור לו להחלים, לעזור לו לגרום לך להחלים באמצעות ההחלמה שלו, ההחלטה שלו. מישהו, משהו… עליך לחזור לעבודה? מה עם עבודתנו כאן? מה עם עבודתי? יש לי ילדים לפרנס, שניים, לעתיד, בתוך שלולית ראיתי את ההשתקפויות שלהם בתוך העיניים של מישהי זרה, היא פשוט עמדה שם ובהתה ואני ראיתי את אדוות המים מתארות לי את התשלום שלך, מאתיים שקלים בבקשה, לטקסט הקצר הזה.

A SICK DAY

our noses run the rain
from the roof of our brains we can hear them pulling at it down the blankets…
waves hit the edges of the bed and crash against our faces in deep sleep.
we shall travel the night upon a white sail, upon many white sails, lunging towards
dry land. we shall stand (or sit, or lie) against the winds, the wailing winds,
shall attempt at an anchor, go through a storm, briefly, like
seeing a butterfly disappear into a rose,
and maybe we will crash our bodies against this soft bed
be beached upon it,
but rolling one onto the other we’ll run
it all again

rising with you

the suns are rising. it is strange that sometimes one should become an empty crescent moon and one should fall like silver tears from the starry skies. it is strange that one should become the night, impeccable and impenetrable and the other’s head hurts. it is strange, yet it is more than possible. for instance, one time you and me were sitting at a bar. we had just been to the theater, we were just drinking wine when i said that it was a shame that our friends couldn’t stay, that i had missed friends. and you looked at me like i had struck you black, like you had so much of this glad air inside of you and it was suddenly gone. and then it was night, just like that. twelve o’clock, driving back to my parents’ place for the night was silent with the sounds of the engine muttering and fast across the roads, full of fast cars and fast pain. going to sleep was bitter. even rising, it was foggy between us, but we rose nonetheless and everyone around us were warmer for it, like they always are. hunting for groceries was easy and distracting, this whole day was easy and distracting, difficult to make an entire day pass in that way, but we let it. and all i meant was, with you. with you, i’m sorry we couldn’t have friends with us more often. with you, i’m sorry we couldn’t warm them up. with you, always. and i’m sorry.

פרויקט שורשים

בכל דריכת רגל
שורשים
נשלחים
ונשלפים
מאם האדמה.
עכשיו
אני
שורשי
קצרים
קפיצתי

רחוקה.
ואת, כל צעד מצעדייך,
הוא נטיעה של העץ הגדול ביותר
שחי מאה שנים ויותר, עץ שמעבירים,
ששמים לידו תווית “זה עץ בן 150 שנה, הועבר פעמיים
עד שהגיע לכאן” להכריז על אמון בני האדם בו.

כל נטילה של רגלך מעלה היא
משבר, כל
צעד
טומן שורשי זיכרון
ועוקרם.

קשה
העקירה שלך
איטית כמו הליכתך
כמו צעדייך
שנשמעים למרות הכל
כמו קפיצות.

חלון פתוח מאוד

חשבתי שהמחשב שלי התחיל לנגן על פסנתר
על עצמו כשהשתקתי את הקולות שלו באוזניות. חשבתי שאני שומע
את פעימות ורידי אוזני שלי
ורעש סטטי
חוזרים על אותם תווים, פסנתר, פסנתר
של חישוב מקולקל
ודם הדמיון
חשבתי שאותם אנשים
עוברים בינינו, למרות
הכל
פלסתר נכון או לפחות
פסנתר פלסטר

אבל אלה היו ציפורים, שכנים, טלויזיה, תנועה ברחוב. אלה היו
משהו שונה ושכיח
יחד.