סיני מיני ס

107730-2-articlep

תחילת המאה ה-21. ילדות מוקדמת.
עיניים בכל מקום.
מאז היה צעיר, יצחק נתיב ראה
בעולם
אוסף של זוגות עיניים.

מה שראה הפה של זוגות אלו
לא יכול
להשתוות
למה שהעיניים דיברו.

“…אנו מדברים תמיד על כליאה. כשתלמה פנו אליי,
ליצור פרסומת לדגני הבוקר ‘סינימיניס’
בדמות ריבועי ‘סינימיניס’ עם עיניים שמלקקים זה את זה,
הדבר הראשון שעשיתי היה
להפוך זאת לחמוד.

הדבר השני שעשיתי היה לנסוך
באותה חמדה את ההרגשה
הבלתי ניתנת לתיאור
כמה אנו כלואים ברצון שלנו
למתוק
שנותנים לנו,
לא משנה מאין הוא מגיע…”

מה שהתאים לתלמה במסרים
האל-מודעים שניסו להעביר.

אמונות טפלות

1. קוֹטא זאחווֹסט

מושכת בזנב לזמן  וְ-
דבר לא קורה
לבד
מרעידות האדמה שמעשנות דרך הרי געש
או חוף לבן נשטף לרגע בעתיק
לבד
משערה שנשרה, כרגע מונחת על שערך, אותה בערב
אוציא מבין שערותייך
אשא בעדינות ממך
אל הרצפה
שם היא נשארת
נשורה.
אין סבל.
הכול בשעמום
מתענג על זמן רוטט
שהתרגל כבר שמושכים לו בזנב.

רומגלהעתידות, מחווה לנוסטרדמוס ולאמא שלי

יש אנשים בכוס הזו מולי, בתוכה, בתוך עשבי התה שבתחתית, צריך למצוא אותם, שתה את התה של חייך, וגלה את שאריות עתידך: עלה נענע שהמים הרותחים הפכו קצת לעלה קטן של מייפל, צורה של כנפיים או שני קווים שבורים, אולי כנף אחת לא מתפקדת, אולי יש לך בן בשם רעואל, עכשיו מה, לדעתך, זה יכול להיות? מה יכול לצמוח מזה? ממה הכוס הזו עשויה? חימר. זכוכית. חול. כולנו אבנים ומישהו זורק אותנו על פני אגם אונטריו, אבל האגם קפוא ואנחנו קופצים מהקרח כמו נתזים של עתיד. מי זורק את האבן הזו, את רעואל הזה, הבן שלך לעתיד בקנדה בו הוא שובר את הרגל או היד או שהוא פוגש מישהי וליבו נשבר או שמוחו נסדק או שהשבר הוא אצלך ועליך לנסוע מיד לעזור לו להחלים, לעזור לו לגרום לך להחלים באמצעות ההחלמה שלו, ההחלטה שלו. מישהו, משהו… עליך לחזור לעבודה? מה עם עבודתנו כאן? מה עם עבודתי? יש לי ילדים לפרנס, שניים, לעתיד, בתוך שלולית ראיתי את ההשתקפויות שלהם בתוך העיניים של מישהי זרה, היא פשוט עמדה שם ובהתה ואני ראיתי את אדוות המים מתארות לי את התשלום שלך, מאתיים שקלים בבקשה, לטקסט הקצר הזה.

פרויקט שורשים

בכל דריכת רגל
שורשים
נשלחים
ונשלפים
מאם האדמה.
עכשיו
אני
שורשי
קצרים
קפיצתי

רחוקה.
ואת, כל צעד מצעדייך,
הוא נטיעה של העץ הגדול ביותר
שחי מאה שנים ויותר, עץ שמעבירים,
ששמים לידו תווית “זה עץ בן 150 שנה, הועבר פעמיים
עד שהגיע לכאן” להכריז על אמון בני האדם בו.

כל נטילה של רגלך מעלה היא
משבר, כל
צעד
טומן שורשי זיכרון
ועוקרם.

קשה
העקירה שלך
איטית כמו הליכתך
כמו צעדייך
שנשמעים למרות הכל
כמו קפיצות.

חלון פתוח מאוד

חשבתי שהמחשב שלי התחיל לנגן על פסנתר
על עצמו כשהשתקתי את הקולות שלו באוזניות. חשבתי שאני שומע
את פעימות ורידי אוזני שלי
ורעש סטטי
חוזרים על אותם תווים, פסנתר, פסנתר
של חישוב מקולקל
ודם הדמיון
חשבתי שאותם אנשים
עוברים בינינו, למרות
הכל
פלסתר נכון או לפחות
פסנתר פלסטר

אבל אלה היו ציפורים, שכנים, טלויזיה, תנועה ברחוב. אלה היו
משהו שונה ושכיח
יחד.

כמו שאת אוהבת את זה

כן איכשהו למרות שלא רק
ספרי לי על הכול בבת אחת
במילה אחת
גרגנטואה
ספרי לי כאילו אנחנו חברות כאילו
אנחנו
מאוהבות מאהבות ספרי לי

איך היום מתחיל לדבר איתך מוקדם בעצמו
מוקדם בשמשו הכחולה כמו שמיים מעל ראשך
ספרי לי על הבבת אחת בבת עינך
איכשהו למרות
שלא רק
במילה אחת
במילה בקצרה

כאילו את חולפת את היום לשניים
איכשהו למרות
שאנחנו אהבות
מאוהבות לזוז

ספרי לי כאילו לא אכלתי עדיין
כאילו לא נרדמתי עוד
כלל

שירי געגוע בקול אחד ושתי נמענות

1.משלא כתבתי כל השנים
לא אכתוב לך עכשיו
שיש לך אתר הערצה משלך
סגור בתמונות מכל רחבי חייך

למרות הרצון הבלתי מתחיל
לאחוז בגופך, בבטן שלך,
בשדייך, לזיין אותו בכל האינטנסיביות
שמעולם לא הייתה שלך.

2.אני חושב שאני מרוצה מהלבד שלי
בלעדיכן, בלי האיטיות החמה שלך, בלי
החדות הבלתי מאפשרת שלך שמקבלת הכל

שתיכן זרות לי כרגע. אני מתגעגע אל שתיכן.

3.הכפר הפלסטיני הנטוש שהענקת לי
הפך למקום מגוריה של אישיות בלתי רצויה
אני לא יכול להודות לך מספיק על כך

4.אני לא מאמין שיום שלם
הסתובבתי סביב עצמי בשביל למצוא אותך
בשביל לנפנף בפנייך את ההרגשה
של שברון לב שלא שייך לך ושמחה שלא שייכת לך
גם.

תיקון

זה לא יוכל  להיות אלא כך

את תגיעי להיות חור שחור שסופח רק עוד צער
אבל יש בו אולי את כוּלי בצד השני של חוסר הנראות

ושאת ואני נהיה בבית של אמא שלך, בירושלים תגידי “אני רוצה
לומר ‘כן, תנשק אותי’ אבל האם זה חכם?”

והנשיקות שלך תהיינה חורים שחורים
תמשוכנה אל תוכן רק עוד צער. זה לא

יוכל להיות אלא כך, את
תגיעי אחרייך, שחורה מקווי גופך וספרים
שלא נגמרים בָּעברית או בגופך ובנשיקות
שלך תהיינה שאיפות
קצרות פנימה
שבשלי לא תהיינה ואני בכלל

אחשוב עלייך
שנשארת בירושליים. את תגיעי אחרי מפגש
עם חברים, עם פיג’מה תיכנסי
למיטה תצפי שדבר לא יקרה
אבל אנחנו ננוע כמו שרק כוכבי לכת
לא יכולים להתעייף, זה לקראת זו, תמיד הנה נפגשים
ואני אשאף אותך על דרך השינה (כמו שלא
יכולתי לשאוף את נשיקותייך גם) אאסוף את שיערך
בחלל השחור שבינינו זה לא

יוכל להיות אלא כך

אנו נבטיח זו לזה שלא להבטיח כלום, להישאר במסלולים שלנו
לספוג קרבה כמו מטחי מטאורים, כרגיל
אולי לקפוא או להכחיד כמה דינוזאורים
להיפגש אולי רק כליקוי  שאף אחד לא יראה
בירושלים, בעוד כמה שנות
אור אולי בוקר, דרך תריסים כבדים. זה לא יוכל
להיות אחרת.

אני בזרועותייך שממשיכות לומר ליטוף תוך לא ואת תדעי
שיש דברים שעומדים בפני הרצון תוך לא
תדעי שזה לא יוכל  להיות אלא כך

זהירה

אני נכנס אל הכאב
עכשיו
כמו שנכנסים למעלית
כמו שמים מתאדים
כמו ששבילים מתפצלים, אחרי שבנאדם פוגע בהם
כמו רעם ביום רועם. אני נכנס אל הכאב
בידיעה שהוא לא עמדי
כמו שהגוף שלך היה עם שלי
על כל תִפרֵי משאלותיו
וכל השאלות האפשריות.
כשנכנסתי אל תוך הכאב
לא הייתי איתך וגם
עכשיו אני לא איתך.
זה לא מפתיע לגלות שאת, זהירה,
לא היית.
 — at ‎בתוך זה‎