אמונות טפלות

1. קוֹטא זאחווֹסט

מושכת בזנב לזמן  וְ-
דבר לא קורה
לבד
מרעידות האדמה שמעשנות דרך הרי געש
או חוף לבן נשטף לרגע בעתיק
לבד
משערה שנשרה, כרגע מונחת על שערך, אותה בערב
אוציא מבין שערותייך
אשא בעדינות ממך
אל הרצפה
שם היא נשארת
נשורה.
אין סבל.
הכול בשעמום
מתענג על זמן רוטט
שהתרגל כבר שמושכים לו בזנב.

פרויקט שורשים

בכל דריכת רגל
שורשים
נשלחים
ונשלפים
מאם האדמה.
עכשיו
אני
שורשי
קצרים
קפיצתי

רחוקה.
ואת, כל צעד מצעדייך,
הוא נטיעה של העץ הגדול ביותר
שחי מאה שנים ויותר, עץ שמעבירים,
ששמים לידו תווית “זה עץ בן 150 שנה, הועבר פעמיים
עד שהגיע לכאן” להכריז על אמון בני האדם בו.

כל נטילה של רגלך מעלה היא
משבר, כל
צעד
טומן שורשי זיכרון
ועוקרם.

קשה
העקירה שלך
איטית כמו הליכתך
כמו צעדייך
שנשמעים למרות הכל
כמו קפיצות.

לשחרר את זה

קראתי לא מזמן על חנות שירים. המשוררת כותבת שירה ונותנת אותה לאחרים, בלי תקווה לראות את השירים שלה שוב, בתקווה שאלו שקיבלו אותם יראו אותם תמיד. זו הרגשה מוזרה, לשחרר ככה דברים כל כך אישיים. לעזוב את הקול שלך בלי לדעת איפה הוא או מתי הוא, בלי האפשרות לגשת ולשאול אותו שאלות שהתעוררו יחד עם הזמן והשכחה. בכל זאת, יותר מתמיד, זו נראית לי כמו אפשרות הכרחית (אם אפשר בכלל לומר דבר כזה), כדי לחוות משהו מחוץ לעצמי. אולי אובדן. אולי שמחה. או שניהם. חיים. כן.

רשימות

1. פתאום אני מבין, ממש עכשיו, שבכל שיר קטלוגי יש פוטנציאל אדיר לזיוּגמוֹת שכנראה ניצלתי באיזושהי מידה בכל מיני הזדמנויות.

2. רשימת קריאה1, מחזות: The Invention of Love של טום סטופארד.

3. רשימת קריאה2, קוגניציה, קליטה וספרות (עיון): “Utopia With No Topos” של באומן; “Metaphors We Live By” של ג’ונסון ולייקוף.

4. רשימת הרחבת טעם מוזיקלי (רשימת אפשרית): טום וייטס?

5. רשימת שירים שאני צריך ללמוד לנגן על יוקליילי: Ukulele Anthem של אמאנדה פאלמר, Creep של רדיוהד (“רק למד שניים-שלושה אקורדים ואל תתאמן כל יום!”)

6. רשימת קריאה 3, פנטזיית (סוג של- לא ממש – אבל די טראש): המצפן הזהוב של פיליפ פּוּלמן (הצעות? בהמשך.)

7. רשימת קריאה 4, חובה (לימודים): אוטופיה של תומאס מוֹר (מהר, מהר – זה לעוד ארבעה ימים.)

8. לאט הצתברה בי ההבנה שהשירים לא יכולים להיות על ההצטברות, אלא היא צריכה להיות סוג של אסופה.

9. אני מפספס את כל הפסטיבלים השנה, לא?

10. כן.

11. אה, כן. רשימת משוררות\משוררים להכיר: גבריאל פרייל, דליה הרץ, שמעון הלקין.

גל פרידה אחד

בחלום הזה, אני לא מצליח לגמור. אני
מתחיל בתוכך, שזה מוזר, כי יש עוד מישהו בחדר ואת
חסרת סבלנות, אומרת
‘נו?’ את צריכה להיות במקום אחר.
אני תופס אותך בירכיים וממהר אותך, את מתחילה
להנות/להסתכל על השעון
שמורה על תשע בערב, אלוהים אדירים,
בזמן שאנחנו מזדיינים, את אומרת
בתשע אני צריכה להיות בשדה התעופה. אני מפסיק הכול,
ענייני, מקפל איתך שמיכות
אורז את התיק שלך
עושה דברים שאני שונא
בחלום
את מעירה את ההורים שלך
אני יורד לחנייה של הבניין, פותח את תא המטען של האוטו
בו יש כלב רטוב, מלוכלך, אותו אני מגרש
אבל החלום הזה, בו אני לא מצליח להפסיק
לאהוב, בו הכל שיגרתי וחסר פשרות
כרגיל
נגמר.

שירי פרידה |

מה עושים עכשיו?

לפנינו חגים ומועדים
זכרונות אולי
של גוף, במקלחת, עסוק
בחשיבות ניקיון\גוף נוסף
כמו השערות שנושרות מאיתנו
במים
לחסום את הניקוז.

אנחנו אוספים את כולם
מתורגלים בתרגילי התעמלות כושלים כגון
אלו, אנו יודעים מה לומר.

לא, מצד לצד, למתוח את הצוואר
לא, לא, לא לא לא לא
אל נדאג לא, אלו
לא קעקועים. זה יורד עם מים.

מקועקעת

זכרונותיה עשוים עץ
צף על גופה כשברי ספינה
דלים ממתכת החודרת לים
כאורחת אך נשארת בו לחתוך
את הגופים החיים, השטים
כעת שרטונים מתים וקפואים
מתחת לפני המים. זכרונותיה
טווים את פניה של נערה עם
שיער הפשתן אל תווים שחורים,
מוות אליו היא הולכת בשמחה
קוראת בעצמה.

 

דברים לעשות כשמוות קורץ

במקום בו נמצאת העין, עצומה
להיות מקומות חשוכים, ליד פנסי הרחוב
מתחת לרצפת חדר אמבטיה
מאחורי גב ולפני כול
מקועקעת, היא שולחת אצבעות אל פנים ההרים
אל תוך החוק
חמש עשרה אלף מהן, לכל אחת חיים
להוציאה
כמו את האורך מתוך הרוח
לא למות.

בואי
אני מחליף את הסדינים
במבוכה. הסרטנים שרו את הים מקצוות סלעיהם
קולם הביע באוויר את הגלים. זה זמן
מה לא היינו כאן. אני חופר אחר שנים.
בין הסדקים של קירות עור ידייך
מופיע ריח של זכרונך מירקות כתומים.
הוא שועלית דקה בחשכה
ורק אני שומע צעדיה. את מתופפת
חליל הקסן, בעקבות שיני פסנתר בהן מישהו מקרקש
את מטפטפת בקולך חלקי אופרה
וחלקי נוסחאות של תרגילים. הים אפור
תמיד היה אפור ומשעמם או
אפור ומשתרע. חלקים בו לא אפורים מספיק להבין.
את מבינה? אני מחליף את הסדקים
בשיערך, עושה מהם שמות לקרוא לך
בואי
במהרה, החוסר יתגלה ולא תהיינה השנים
לדלות מהן את שחסכתי.
אני מרים אותך עכשיו
ואת נהדר
כהה
באמצעך לשתות
ימים.

גמילה1

ברור שאתה נהנה.
אין הפסקות בתקציב והפרקים רודפים אחד אחרי השני
עד שאתה
פרק בתולדות.

חבוי בין המסכים, אפילו הפסקות האוננות הפכו לחלק מהרצף
וכבר אין מציאות להנות בה מזה. אתה מנסה את הקול שלה
ולא מצליח לגרום לעצמך להקשיב. מה זה אומר?

התקציב. תכבה את התקציב, כאילו היה מים.

מה לקחת איתך ליום ללא סוף

היום מתחיל ללא סוף. מחברת
עטים, פלאפון, מפתחות. מה אתה אוהב יותר מכל? אותך. אתה מלא בקלישאות
הן צומחות מתוכך כאילו היית אדמה שרק נותנת ונותנת ולא צריכה מים או אוכל
כאילו היית אדמה שהיא תמיד פוריה
להצמיח קלישאות. הדוקומנטרי שמורכב מצילומים, שאין לו דוברת או דובר
הוא אולי המקבילה היחידה למעבר מידע שמרוב מהירות נראה מוצק לחלוטין, בלתי מתכלה.
שנים עוברות והיום הגיע רק לצהריים
רומא! ארוחת צהריים! הולכים לאכול!
החדר קטן ונמשך רק לצדדים. הזמן קטן ונמשך רק עם חוד עפרון
המוסיף עוד צללית לפנים של מישהו או הר של מישהי.
למה אנחנו תמיד ערומים? אתה יודע שקשה לי להגיד ‘אוהבת’
למה? מה שתיקח איתך יפסיק באמצע
יחרוק ויפול. אני מסכים
מסכים בכל מקום.