רומגלהעתידות, מחווה לנוסטרדמוס ולאמא שלי

יש אנשים בכוס הזו מולי, בתוכה, בתוך עשבי התה שבתחתית, צריך למצוא אותם, שתה את התה של חייך, וגלה את שאריות עתידך: עלה נענע שהמים הרותחים הפכו קצת לעלה קטן של מייפל, צורה של כנפיים או שני קווים שבורים, אולי כנף אחת לא מתפקדת, אולי יש לך בן בשם רעואל, עכשיו מה, לדעתך, זה יכול להיות? מה יכול לצמוח מזה? ממה הכוס הזו עשויה? חימר. זכוכית. חול. כולנו אבנים ומישהו זורק אותנו על פני אגם אונטריו, אבל האגם קפוא ואנחנו קופצים מהקרח כמו נתזים של עתיד. מי זורק את האבן הזו, את רעואל הזה, הבן שלך לעתיד בקנדה בו הוא שובר את הרגל או היד או שהוא פוגש מישהי וליבו נשבר או שמוחו נסדק או שהשבר הוא אצלך ועליך לנסוע מיד לעזור לו להחלים, לעזור לו לגרום לך להחלים באמצעות ההחלמה שלו, ההחלטה שלו. מישהו, משהו… עליך לחזור לעבודה? מה עם עבודתנו כאן? מה עם עבודתי? יש לי ילדים לפרנס, שניים, לעתיד, בתוך שלולית ראיתי את ההשתקפויות שלהם בתוך העיניים של מישהי זרה, היא פשוט עמדה שם ובהתה ואני ראיתי את אדוות המים מתארות לי את התשלום שלך, מאתיים שקלים בבקשה, לטקסט הקצר הזה.

A SICK DAY

our noses run the rain
from the roof of our brains we can hear them pulling at it down the blankets…
waves hit the edges of the bed and crash against our faces in deep sleep.
we shall travel the night upon a white sail, upon many white sails, lunging towards
dry land. we shall stand (or sit, or lie) against the winds, the wailing winds,
shall attempt at an anchor, go through a storm, briefly, like
seeing a butterfly disappear into a rose,
and maybe we will crash our bodies against this soft bed
be beached upon it,
but rolling one onto the other we’ll run
it all again

rising with you

the suns are rising. it is strange that sometimes one should become an empty crescent moon and one should fall like silver tears from the starry skies. it is strange that one should become the night, impeccable and impenetrable and the other’s head hurts. it is strange, yet it is more than possible. for instance, one time you and me were sitting at a bar. we had just been to the theater, we were just drinking wine when i said that it was a shame that our friends couldn’t stay, that i had missed friends. and you looked at me like i had struck you black, like you had so much of this glad air inside of you and it was suddenly gone. and then it was night, just like that. twelve o’clock, driving back to my parents’ place for the night was silent with the sounds of the engine muttering and fast across the roads, full of fast cars and fast pain. going to sleep was bitter. even rising, it was foggy between us, but we rose nonetheless and everyone around us were warmer for it, like they always are. hunting for groceries was easy and distracting, this whole day was easy and distracting, difficult to make an entire day pass in that way, but we let it. and all i meant was, with you. with you, i’m sorry we couldn’t have friends with us more often. with you, i’m sorry we couldn’t warm them up. with you, always. and i’m sorry.

פרויקט שורשים

בכל דריכת רגל
שורשים
נשלחים
ונשלפים
מאם האדמה.
עכשיו
אני
שורשי
קצרים
קפיצתי

רחוקה.
ואת, כל צעד מצעדייך,
הוא נטיעה של העץ הגדול ביותר
שחי מאה שנים ויותר, עץ שמעבירים,
ששמים לידו תווית “זה עץ בן 150 שנה, הועבר פעמיים
עד שהגיע לכאן” להכריז על אמון בני האדם בו.

כל נטילה של רגלך מעלה היא
משבר, כל
צעד
טומן שורשי זיכרון
ועוקרם.

קשה
העקירה שלך
איטית כמו הליכתך
כמו צעדייך
שנשמעים למרות הכל
כמו קפיצות.

חלון פתוח מאוד

חשבתי שהמחשב שלי התחיל לנגן על פסנתר
על עצמו כשהשתקתי את הקולות שלו באוזניות. חשבתי שאני שומע
את פעימות ורידי אוזני שלי
ורעש סטטי
חוזרים על אותם תווים, פסנתר, פסנתר
של חישוב מקולקל
ודם הדמיון
חשבתי שאותם אנשים
עוברים בינינו, למרות
הכל
פלסתר נכון או לפחות
פסנתר פלסטר

אבל אלה היו ציפורים, שכנים, טלויזיה, תנועה ברחוב. אלה היו
משהו שונה ושכיח
יחד.

לשחרר את זה

קראתי לא מזמן על חנות שירים. המשוררת כותבת שירה ונותנת אותה לאחרים, בלי תקווה לראות את השירים שלה שוב, בתקווה שאלו שקיבלו אותם יראו אותם תמיד. זו הרגשה מוזרה, לשחרר ככה דברים כל כך אישיים. לעזוב את הקול שלך בלי לדעת איפה הוא או מתי הוא, בלי האפשרות לגשת ולשאול אותו שאלות שהתעוררו יחד עם הזמן והשכחה. בכל זאת, יותר מתמיד, זו נראית לי כמו אפשרות הכרחית (אם אפשר בכלל לומר דבר כזה), כדי לחוות משהו מחוץ לעצמי. אולי אובדן. אולי שמחה. או שניהם. חיים. כן.

כמו שאת אוהבת את זה

כן איכשהו למרות שלא רק
ספרי לי על הכול בבת אחת
במילה אחת
גרגנטואה
ספרי לי כאילו אנחנו חברות כאילו
אנחנו
מאוהבות מאהבות ספרי לי

איך היום מתחיל לדבר איתך מוקדם בעצמו
מוקדם בשמשו הכחולה כמו שמיים מעל ראשך
ספרי לי על הבבת אחת בבת עינך
איכשהו למרות
שלא רק
במילה אחת
במילה בקצרה

כאילו את חולפת את היום לשניים
איכשהו למרות
שאנחנו אהבות
מאוהבות לזוז

ספרי לי כאילו לא אכלתי עדיין
כאילו לא נרדמתי עוד
כלל

Drunken Song

All ninety-nine bottles of beer were me, while you were falling off the wall of my left shoulder and into the whiskey of the pillow case. I counted one two tree, for two hundred and seven one thousand and twenty-five bottles of you on me riding away into glorious sunset, glorious orgasm, the end, as I crawl out of you, parched for a little bit of song, covered in the constant orgasm that is the rum night before birth, the white night before the dawn, you surrender my name to me. I fear for you. This is the loneliest of hours but the closest of times, when we are bottled and made to feel full to the very brim of our fingertips.

Fifty four bottles of you were me, while you were
me, falling off the cliff of my inability to count. I feel that this is the best that I can get
in terms of math but
you say “no love you are as good as
you are” as
quiet as cognac can heave the sea up
throw down the sky.

Twenty two bottles stand against you and me
backdrifting
towards a song made of names. Isn’t
the moon always made of names
always when it sings in its howl Radiohead voice?

Three, then one, we are the last against the wall. How
long has it taken us to find each other
like this
like alcohol left to get better with time,
without the assurance
it will.