גל פרידה אחד

בחלום הזה, אני לא מצליח לגמור. אני
מתחיל בתוכך, שזה מוזר, כי יש עוד מישהו בחדר ואת
חסרת סבלנות, אומרת
‘נו?’ את צריכה להיות במקום אחר.
אני תופס אותך בירכיים וממהר אותך, את מתחילה
להנות/להסתכל על השעון
שמורה על תשע בערב, אלוהים אדירים,
בזמן שאנחנו מזדיינים, את אומרת
בתשע אני צריכה להיות בשדה התעופה. אני מפסיק הכול,
ענייני, מקפל איתך שמיכות
אורז את התיק שלך
עושה דברים שאני שונא
בחלום
את מעירה את ההורים שלך
אני יורד לחנייה של הבניין, פותח את תא המטען של האוטו
בו יש כלב רטוב, מלוכלך, אותו אני מגרש
אבל החלום הזה, בו אני לא מצליח להפסיק
לאהוב, בו הכל שיגרתי וחסר פשרות
כרגיל
נגמר.

שירי פרידה |

מה עושים עכשיו?

לפנינו חגים ומועדים
זכרונות אולי
של גוף, במקלחת, עסוק
בחשיבות ניקיון\גוף נוסף
כמו השערות שנושרות מאיתנו
במים
לחסום את הניקוז.

אנחנו אוספים את כולם
מתורגלים בתרגילי התעמלות כושלים כגון
אלו, אנו יודעים מה לומר.

לא, מצד לצד, למתוח את הצוואר
לא, לא, לא לא לא לא
אל נדאג לא, אלו
לא קעקועים. זה יורד עם מים.

מקועקעת

זכרונותיה עשוים עץ
צף על גופה כשברי ספינה
דלים ממתכת החודרת לים
כאורחת אך נשארת בו לחתוך
את הגופים החיים, השטים
כעת שרטונים מתים וקפואים
מתחת לפני המים. זכרונותיה
טווים את פניה של נערה עם
שיער הפשתן אל תווים שחורים,
מוות אליו היא הולכת בשמחה
קוראת בעצמה.

 

דברים לעשות כשמוות קורץ

במקום בו נמצאת העין, עצומה
להיות מקומות חשוכים, ליד פנסי הרחוב
מתחת לרצפת חדר אמבטיה
מאחורי גב ולפני כול
מקועקעת, היא שולחת אצבעות אל פנים ההרים
אל תוך החוק
חמש עשרה אלף מהן, לכל אחת חיים
להוציאה
כמו את האורך מתוך הרוח
לא למות.

family i dream

in a dream, mom gets drunk like bad music is never enough, dad tries to help her out of the room where you, your extended family and I still stand. she tells your mom everything she thinks is wrong with you and should be corrected. she faints. i apologize and take her away, together with dad, to a different room that is a car. i drive it down a highway toward home. you call and say something about how horrible it had been and that we should never get our families to meet again. i’m sorry, i’m sorry. i agree with you completely. my parents hear nothing. tomorrow, we’ll meet and crave each other’s stayed existence. you will wound your body around mine and whisper lullabies and I will listen carefully to the words, trying to study them through your soft soprano.

בואי
אני מחליף את הסדינים
במבוכה. הסרטנים שרו את הים מקצוות סלעיהם
קולם הביע באוויר את הגלים. זה זמן
מה לא היינו כאן. אני חופר אחר שנים.
בין הסדקים של קירות עור ידייך
מופיע ריח של זכרונך מירקות כתומים.
הוא שועלית דקה בחשכה
ורק אני שומע צעדיה. את מתופפת
חליל הקסן, בעקבות שיני פסנתר בהן מישהו מקרקש
את מטפטפת בקולך חלקי אופרה
וחלקי נוסחאות של תרגילים. הים אפור
תמיד היה אפור ומשעמם או
אפור ומשתרע. חלקים בו לא אפורים מספיק להבין.
את מבינה? אני מחליף את הסדקים
בשיערך, עושה מהם שמות לקרוא לך
בואי
במהרה, החוסר יתגלה ולא תהיינה השנים
לדלות מהן את שחסכתי.
אני מרים אותך עכשיו
ואת נהדר
כהה
באמצעך לשתות
ימים.

מה לקחת איתך ליום ללא סוף

היום מתחיל ללא סוף. מחברת
עטים, פלאפון, מפתחות. מה אתה אוהב יותר מכל? אותך. אתה מלא בקלישאות
הן צומחות מתוכך כאילו היית אדמה שרק נותנת ונותנת ולא צריכה מים או אוכל
כאילו היית אדמה שהיא תמיד פוריה
להצמיח קלישאות. הדוקומנטרי שמורכב מצילומים, שאין לו דוברת או דובר
הוא אולי המקבילה היחידה למעבר מידע שמרוב מהירות נראה מוצק לחלוטין, בלתי מתכלה.
שנים עוברות והיום הגיע רק לצהריים
רומא! ארוחת צהריים! הולכים לאכול!
החדר קטן ונמשך רק לצדדים. הזמן קטן ונמשך רק עם חוד עפרון
המוסיף עוד צללית לפנים של מישהו או הר של מישהי.
למה אנחנו תמיד ערומים? אתה יודע שקשה לי להגיד ‘אוהבת’
למה? מה שתיקח איתך יפסיק באמצע
יחרוק ויפול. אני מסכים
מסכים בכל מקום.

מתישהו לקראת סוף העולם

אני והצל שלי עומדים בפינה של שני רחובות
עומדים ושרים
אני אומר
: קחו את שקית החמצן שלכם!
בזול
! נגמר בעוד יומיים! שקית חמצן בשתי שקל!
שקית חמצן בשתיים
! שתי שקיות חמצן בשתיים! הכל בשתיים!
והצל שלי עומד ומוכר אותי
: בנאדם בשתיים! החלפה! בנאדם בשתי בנאדם! בנאדם ממש איכותי
לא יימשך לכם לצללים אחרים
, באחריות! קחו אחד, תביאו שתיים! החלפה!
האנשים הולכים ומתעלמים עוד מעט ולא ישאר אפילו זקן אחד בעולם.
שקית חמצן בשתיים
! בנאדם בשתיים! אנחנו נעים אל מאחורי הגב שלנו שם אף פעם לא נוכל לעמוד שם לא יזדקקו לחמצן
עומדים ומתמקחים צללי אדם, צללי כלבים, צללי רכב, לילה מגיע, מסתכל עלינו והולך
מישהו ניגש אלי
, קונה שקית, מביא לי שתי שקלים והולך, הצל שלי מסתכל עלי בתדהמה
איך אני מסוגל לקחת על עצמי את מה שאחרים מסרבים לו מתוך אידיאולוגיה
אדם צריך להבריח את השתיים שלו איכשהו
צלילי טל
, צלליות מעל העיניים, סמטאות, חלומות צלולים, צלילות תחרותיות לתוך בריכה אולימפית, מצלולים
במיוחד עוד מעט ונלקחת הנשימה האחרונה
צבאים
, סבים, סדקים, צדק, סלק, סבל, והצל שלי
בוהה דרכם וצועק בקולי קולות
בנאדם ושתיים!
בנאדם שתיים
!”

בשתיים נגמר לי החמצן. אני מסתכל על המקום בו קודם היה
צל
, הצל שלי, וישנה שלולית של דיו שחור ואני נוגע בו
הוא מתדקר בי על היד בקצב של מכונת תפירה
אבל הוא רגוע
, בשלב השני, אין לו לאן למהר.