פסטיבל רוק

אוף…
אתה יודע מי היו שנה שעברה?
מיוז, ת’ה פרוטיג’י… אלט ג’יי!
את אומרת
ועינייך מחפשות
בין העננים שספרת
את הכבשים שהרוח פיזרה

אם היינו רוצים להיות ממש מגניבים,
אתה שומע?
זה 17 יורו ללכת לקמפינג סייט,
אז היינו קונים 3 ימים ב-NOS

פלוס קמפינג
והיינו קונים איזה טנט מגניב
והיינו משתזפים,
יש שם איזה ים ליד.

ואנחנו מתחילים לספור,
רדיוהד, טיים אימפאלה, ליסבון.

תיקון

זה לא יוכל  להיות אלא כך

את תגיעי להיות חור שחור שסופח רק עוד צער
אבל יש בו אולי את כוּלי בצד השני של חוסר הנראות

ושאת ואני נהיה בבית של אמא שלך, בירושלים תגידי “אני רוצה
לומר ‘כן, תנשק אותי’ אבל האם זה חכם?”

והנשיקות שלך תהיינה חורים שחורים
תמשוכנה אל תוכן רק עוד צער. זה לא

יוכל להיות אלא כך, את
תגיעי אחרייך, שחורה מקווי גופך וספרים
שלא נגמרים בָּעברית או בגופך ובנשיקות
שלך תהיינה שאיפות
קצרות פנימה
שבשלי לא תהיינה ואני בכלל

אחשוב עלייך
שנשארת בירושליים. את תגיעי אחרי מפגש
עם חברים, עם פיג’מה תיכנסי
למיטה תצפי שדבר לא יקרה
אבל אנחנו ננוע כמו שרק כוכבי לכת
לא יכולים להתעייף, זה לקראת זו, תמיד הנה נפגשים
ואני אשאף אותך על דרך השינה (כמו שלא
יכולתי לשאוף את נשיקותייך גם) אאסוף את שיערך
בחלל השחור שבינינו זה לא

יוכל להיות אלא כך

אנו נבטיח זו לזה שלא להבטיח כלום, להישאר במסלולים שלנו
לספוג קרבה כמו מטחי מטאורים, כרגיל
אולי לקפוא או להכחיד כמה דינוזאורים
להיפגש אולי רק כליקוי  שאף אחד לא יראה
בירושלים, בעוד כמה שנות
אור אולי בוקר, דרך תריסים כבדים. זה לא יוכל
להיות אחרת.

אני בזרועותייך שממשיכות לומר ליטוף תוך לא ואת תדעי
שיש דברים שעומדים בפני הרצון תוך לא
תדעי שזה לא יוכל  להיות אלא כך

שירי פרידה |

מה עושים עכשיו?

לפנינו חגים ומועדים
זכרונות אולי
של גוף, במקלחת, עסוק
בחשיבות ניקיון\גוף נוסף
כמו השערות שנושרות מאיתנו
במים
לחסום את הניקוז.

אנחנו אוספים את כולם
מתורגלים בתרגילי התעמלות כושלים כגון
אלו, אנו יודעים מה לומר.

לא, מצד לצד, למתוח את הצוואר
לא, לא, לא לא לא לא
אל נדאג לא, אלו
לא קעקועים. זה יורד עם מים.

מקועקעת

זכרונותיה עשוים עץ
צף על גופה כשברי ספינה
דלים ממתכת החודרת לים
כאורחת אך נשארת בו לחתוך
את הגופים החיים, השטים
כעת שרטונים מתים וקפואים
מתחת לפני המים. זכרונותיה
טווים את פניה של נערה עם
שיער הפשתן אל תווים שחורים,
מוות אליו היא הולכת בשמחה
קוראת בעצמה.

 

דברים לעשות כשמוות קורץ

במקום בו נמצאת העין, עצומה
להיות מקומות חשוכים, ליד פנסי הרחוב
מתחת לרצפת חדר אמבטיה
מאחורי גב ולפני כול
מקועקעת, היא שולחת אצבעות אל פנים ההרים
אל תוך החוק
חמש עשרה אלף מהן, לכל אחת חיים
להוציאה
כמו את האורך מתוך הרוח
לא למות.

i remember death. dying is what i will remember to do right. a meadow with a receding grass-line will regrow its leaves in the spring, green parrots will wash it with shit and be happy, dogs will lie on the yellowing grass and little ants will climb out of them. the meadow isn’t alive. the meadow isn’t alive. trees will sway, having grown yet another generation of leaves and people will walk the long and narrow cemented way, at the bottom of the meadow and talk too loudly. i remember death.

in a minute, my teeth will begin and i won’t
be there to withstand them
quietly i will shriek and
smile and wail and
grip something so tightly that it will be either it or me
last after everything else had failed
maybe it will stop
the breathing, the brushing aside or continued
the disease, the unease, the easing in
for these, i could stop

The genetic theory\approach

[reading through Janine M. Utell’s ‘The Archivist, The Archeologist and the Amateur: Reading James Joyce’]

In bringing about a closed text before the reader – a text that is an artifact, a work of art, finished and therefore available to disregard as soon as read through- literature has become linear. This approach rejects the linear, and attempts a broad-view account of the text. The reader can move from the finished text, to notes and letters concerning characters and other things that the writer changes, to manuscript, and back to the finished text – in this way, a reading is never finished and a writer’s work never fully attainable.

מתישהו לקראת סוף העולם

אני והצל שלי עומדים בפינה של שני רחובות
עומדים ושרים
אני אומר
: קחו את שקית החמצן שלכם!
בזול
! נגמר בעוד יומיים! שקית חמצן בשתי שקל!
שקית חמצן בשתיים
! שתי שקיות חמצן בשתיים! הכל בשתיים!
והצל שלי עומד ומוכר אותי
: בנאדם בשתיים! החלפה! בנאדם בשתי בנאדם! בנאדם ממש איכותי
לא יימשך לכם לצללים אחרים
, באחריות! קחו אחד, תביאו שתיים! החלפה!
האנשים הולכים ומתעלמים עוד מעט ולא ישאר אפילו זקן אחד בעולם.
שקית חמצן בשתיים
! בנאדם בשתיים! אנחנו נעים אל מאחורי הגב שלנו שם אף פעם לא נוכל לעמוד שם לא יזדקקו לחמצן
עומדים ומתמקחים צללי אדם, צללי כלבים, צללי רכב, לילה מגיע, מסתכל עלינו והולך
מישהו ניגש אלי
, קונה שקית, מביא לי שתי שקלים והולך, הצל שלי מסתכל עלי בתדהמה
איך אני מסוגל לקחת על עצמי את מה שאחרים מסרבים לו מתוך אידיאולוגיה
אדם צריך להבריח את השתיים שלו איכשהו
צלילי טל
, צלליות מעל העיניים, סמטאות, חלומות צלולים, צלילות תחרותיות לתוך בריכה אולימפית, מצלולים
במיוחד עוד מעט ונלקחת הנשימה האחרונה
צבאים
, סבים, סדקים, צדק, סלק, סבל, והצל שלי
בוהה דרכם וצועק בקולי קולות
בנאדם ושתיים!
בנאדם שתיים
!”

בשתיים נגמר לי החמצן. אני מסתכל על המקום בו קודם היה
צל
, הצל שלי, וישנה שלולית של דיו שחור ואני נוגע בו
הוא מתדקר בי על היד בקצב של מכונת תפירה
אבל הוא רגוע
, בשלב השני, אין לו לאן למהר.

לו מחר

לו מחר מתהפכות האותיות התנכ שלנו מהסוף להתחלה מגשים את כל המילים ההפוכות והמשמעויות
that are possibly hidden incredibly cunningly so that only the worst readers
אלו שקוראים מלמטה למעלה, מהמנגינה למשמעות
would find them
they are the prophets they are the pamphlets of
שינה
then
הימים קמים ועומדים כמו עצים
sucking every possibility for their sustenance
ואין עוד אפשרויות
והקולות נרגעים כי
they are too much together
אז אנחנו קמים
and amid the trees
we entrap
את עצמינו מסביב לעצמינו
and become letters
מאיתנו אלינו

תחשוב על העתיד: לזכור את המוות

אני חושב על העתיד
תמיד כי אני זוכר אותו\בדרך הצרה בה זוכרים
צעד וצעד עד מסלול
אני זוכר את הפיטורים שלי בעוד חצי שנה את\ההשתכרות המהירה ממכירת סמים מעכבי זיכרון\את השימוש
באחד\אני זוכר את עצמי לוקח\מישהי כמו אקדח לירות בעצמי מיידיות ואני לא זוכר\יותר משם
אני מת
אולי זה היה אקדח שלקחתי שזיין אותי כמו בחורה
בסוף הזיכרון העתיד נגמר\ואני